החלטה בתיק ב"ש 90229/05

ביהמ"ש קמא הורה על מעצרו של העורר תוך שהוא מעמיד במרכז שיקוליו את העובדה היות העורר תושב השטחים, כאשר זו לא הפעם הראשונה בה נכנס העורר לשטח מדינת ישראל ללא היתר, ומכך גזר את המסוכנות הנשקפת ממנו להימלטות מאימת הדין, זאת לאחר שפסל את חלופת המעצר המוצעת לפיה ישוחרר בערבויות למעצר בית בבית אחיו המתגורר בתוך שטחי מדינת ישראל.

2. בטיעונים לערר, ב"כ העורר, עו"ד בר-עם, טען בפני כי אין מחלקות לגבי הראיות לכאורה, אלא שכן קיימת מחלוקת לגבי חלופת המעצר. בטיעוניו ציין כי בתי המשפט בישראל הורו לא פעם על שחרור נאשם בנסיבות דומות לחלופת מעצר, כאשר אין סיבה שלא להיעתר כל עוד מוטלות על הנאשם ערבויות מתאימות. עוד ציין בטיעוניו, כי הכפר בו מתגורר העורר נמצא בשטחים, כפר עזון, כאשר אין שום מחסום המונע מתושבי אותו כפר להיכנס לשטח מדינת ישראל. נכון שהעורר מוכר כתושב שטחים, אך הלכה למשעה מדובר בשטח הנמצא דווקא בשטח מדינת ישראל.

מנגד, טענה ב"כ המשיבה, עו"ד אורן, כי מדובר באופן וודאי בכזה שהנו תושב הרשות הפלסטינאית, וכניסתו לשטח הרשות סלולה ולא ניתן למנוע בעדו לעשות כן, ומכאן בעצם מתגבר הסיכוי כי זה ימלט מאימת הדין. מדובר במי שנכנס פעמיים לשטח מדינת ישראל שלא כדין, משכך קיים חשש כי יחזור ויכנס שוב בלא היתר חוקי. באשר לכפר בו מתגורר העורר, מדובר בכזה הנמצא באחריות הרשות הפלסטינאית ולמשטרת ישראל אין ההיתר להיכנס אליו, למעט לצורך פעילות ביטחונית בליווי הצבא הישראלי.

3. לאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים, מצאתי כי המדובר בשתי שאלות עקרוניות שמן הראוי יהיה להידרש להן. האחת, הנה לעניין סטטוס כפר "עזון עתמה" ביהודה ושומרון בו מתגורר העורר, דהיינו האם כפר "עזון עתמה" מהווה שטח הנמצא תחת פיקוחם של השלטונות הישראלים, או שמא מדובר בשטח הנמצא תחת פיקוח הרשות הפלסטינאית. לעניין זה דומה כי מדובר בשאלה עובדתית סבוכה, דבר שבהחלט נובע מהקושי לקבוע את גבולותיה של מדינת ישראל ככל שהדבר מתייחס לאותם כפרים הנמצאים בגבול "הלא וודאי" בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינאית נוכח המצב הביטחוני בו נמצאת המדינה. עוד מתגבר הקושי בסוגיה דנן נוכח העובדה כי אותו כפר בו מתגורר העורר נמצא "בשום מקום" כאשר מזרחה לאותו כפר ישנו גדר לרשות הפלסטינאית, בעוד שבצידו האחר אין מחסום ממשי לכניסה לישראל. לא נעלמו מעיני המזכרים שהוגשו מטעם הממונים במרחב שומרון לעניין השיטה המנוהלת עת הצורך להיכנס לכפר העורר אך עדין אין באלה כדי להוות סוף פסוק למחלוקת הנידונה כמפורט לעיל.

בהחלט שאין לביהמ"ש דערכאה זו הסמכות לקבוע את גבולותיה של מדינת ישראל בנסיבות המיוחדות  שבתיק זה, אך בהחלט יש באמור לעיל כדי להעיד על הקושי להכריע את הכף לכאן או לכאן ככל שהדבר מתייחס לאותם כפרים כאמור לעיל, ולענייננו  - לענין הקושי האובייקטיבי הלא מבוטל שניצב בפני תושבי אותם כפרים שהם תושבי השטחים, אך הלכה למעשה, הגדר הביטחונית חוצצת בינם לבין "השטחים".

לעניין השאלה השנייה, האם חלופת המעצר המוצעת אינה כזו המאיינת את המסוכנות להימלטות העורר מאימת הדין?? ביהמ"ש קמא קבע בהחלטתו כי עדיין אין בעובדה כי אחיו של העורר המתגורר בתוך שטחי ישראל הוודאיים כדי לאיין המסוכנות מהימלטותו, הגם שעומדים נגדו ערכאות משפטיות בנושא. ניתן להבין מהאמור כי החלטת ביהמ"ש להורות על מעצרו של המשיב הנה נגזרת לחשש ביהמ"ש מהימלטות העורר לשטחי הרשות הפלסטינאית. נשאלת השאלה האם די בקושי זה כדי להותיר את העורר מאחורי סורג ובריח עד תום בירור דינו??

יפים לעניין זה דברי כב' השופט ג'ובראן בבש"פ 6339/03 - מדינת ישראל נ' חושיה מחמוד . תק-על 2003(2), 3228 ,עמ' 3229:

"בית משפט זה הביע את דעתו במספר רב של החלטות כי העובדה לבדה כי הנאשם מתגורר באזור שאינו נתון בשליטה של מדינת ישראל, ואינו נתון לפיקוחה של משטרת ישראל, אין בה כדי להביא למעצרו בנסיבות בהן היה משתחרר נאשם, תושב ישראל".

עוד יפים לעניין זה דברי כב' השופטת בייניש בבש"פ 9193/99 - מדינת ישראל נ' אבו חדיד בורהאן ואח' .תק-על 99(4), 131 ,עמ' 132:

"מדי פעם שבה ועולה בפני בית משפט זה השאלה האם יש בעובדה שנאשמים מתגוררים בשטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלשטינאית כדי למנוע מהם חלופת מעצר. שופטי בית משפט זה נתנו דעתם לשאלה וניתן לומר, כי בהחלטותיהם היו דגשים שונים ביחס למשקלה של טענה זו הנוגעת לחשש להימלטות מהדין (ראו למשל: בש"פ 5017/99 חסן סעאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 1023/97 יאסר אלאטרש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 7767/95 תייאסיר בכרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אף אני דנתי בסוגיה זו בעבר, וכבר נזדמן לי להביע דעתי, כי בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם (ראו לדוגמא: בש"פ 6454/96 מדינת ישראל נ' חוסיין אלחלייל (טרם פורסם); בש"פ 2543/97 מדינת ישראל נ' סאמי עפאלקה (טרם פורסם);בש"פ 2652/97 שחרור מותנא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))".

לאור גישת ביהמ"ש העליון בהכרעה בסוגיות דומות, הרי אין ספק כי לענייננו מדובר בתלם חרוש, ואין אנו נזקקים עוד לחששות מפני הימלטות נאשם מן הדין ככל שהמדובר בכזה שהנו תושב הרשות הפלסטינאית. כוונת הסופר מהאמור, כי אין להעמיד את שיקול הימלטותו של תושב פלסטינאי לשטחי האוטונומיה הפלשטינית במרכז השיקולים עת נדרש ביהמ"ש לשקול שחרורו לחלופת מעצר. על ביהמ"ש לשקול את השיקולים הראויים המתייחסים בין היתר לעבירות הנלוות שביצע הנאשם עת שהה בשטח מדינת ישראל שלא כדין, אם יש כאלה, ומהי מידת מסוכנותם של עבירות אלה.מה גם שעל ביהמ"ש להתייחס לנסיבותיו האישיות והקונקרטיות, כמו גם  ל"רקורד" של אותו נאשם, תוך בחינה מדוקדקת לעילות המצדיקות מעצרו, וכן לחלופות שיש בהן כדי להשיג את תכלית המעצר. אין ביהמ"ש יכול להתעלם גם במנין שיקוליו מחוק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואין נפקא מינא לצורך האמור אם מדובר בתושב ישראלי או שמא פלסטינאי.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'ה בבש"פ 6339/03 - מדינת ישראל נ' חושיה מחמוד . תק-על 2003(2), 3228 ,עמ' 3229:

"חוק המעצרים אשר נחקק על רקע תפיסות היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מניח צורך בקיומו של איזון בין ערך חירות הפרט לערך ביטחון הציבור תוך הדגשת הערך הראשון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. ערך זה מכוון הן את דרך בחינת קיומה של עילת מעצר והן את בירור התאמתה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר בדרך שתפגע פחות בחירותו האישית של הנאשם. בהפעלת שיקול הדעת כאמור, מתחייבת דרך כלל, בחינה פרטנית של נסיבותיו המיוחדות של הנאשם שעניינו עומד לדיון, ונדרש ביסוס עובדתי קונקרטי הן לקיומה של עילת מעצר והן לענין החלופה".

בבואי לבחון את נסיבותיו האישיות של עורר זה , מצאתי כי מדובר באדם נשוי ואב ל - 6 ילדים, ואין חולק בין הצדדים כי בשתי ההזדמנויות בהם נתפס שוהה בשטח מדינת ישראל ללא היתר, נמצא בשעת עמלו. אין להבין מהאמור כי עצם שהייתו של זה לצורך עבודה בישראל הנה לגיטימית על אף שהנו שוהה לא כדין, אלא שבהחלט הוא שונה מאלה השוהים בלא היתר ובד בבד מבצעים עבירות חמורות, ולא פעם ביהמ"ש זה נדרש לדון בתיקים שכאלה.

העבירות הנלוות המיוחסות למשיב בכתב האישום: נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח תקף, בלא להמעיט מהחשיבות לשמור על סדרם הטוב ואי הפרתם, אינם כאלה המצדיקים מעצרו מאחורי סורג ובריח, הגם שאלה בוצעו עת שהייתו של העורר בשטח מדינת ישראל שלא כדין. ( כאשר לטענתו "כניסתו" נועדה לתקן תקר ברכבו).

במאמר מוסגר אציין כי מדובר בכזה שאחיו נרצח לאחר שסייע לרשויות הביטחון הישראלים, כפי שניתן להסיק זאת מרישיון הקבורה שהוגש לביהמ"ש ומכתב האישום שצורף. דבר שמאיין, גם אם במקצת, החשש להימלטותו לתוך שטח הרשות הפלסטינאית. מה גם שבפני ביהמ"ש מסמכים המעידים כי העורר לא נמנע בעבר מכניסה לישראל מסיבה זו או אחרת.

סיכומו של דבר, ולאחר שקלא וטריא, מצאתי כי ניתן לאיין החששות, אם יש כאלה, מהימלטות העורר מן הדין, ע"י חלופת מעצר של מעצר בית בביתו שבכפר "עזון עתמה" תוך הטלת ערבויות מתאימות. כפי שכבר צוין לעיל, למשטרת ישראל ישנה נגישות לאותו כפר, שעה שהיא נדרשת לכך, אף בנקל יותר מהרשות הפלסטינאית.

אשר על כן אני מורה של שחרורו של העורר לחלופת מעצר כפי שכבר ציינתי לעיל בביתו שבכפר "עזון עתמה" וזאת בתנאים ובערבויות המפורטים להלן:

1.       הפקדה במזומן בסך של 5,000 ש"ח.